השקעות זה לא עסק לעצלנים
אבא, תספר בבקשה רק לי, אבל תאמר אמת: כמה פעמים ניצחת?
בני, מעולם לא ניצחתי. מעולם.
אבא, לא ניצחת? אם כך, כמה פעמים הפסדת?
בני, מעולם לא הפסדתי.
אבא, די. אתה הרי יודע שזה בלתי אפשרי.
מה בלתי אפשרי, בני?
אתה חייב או לנצח או להפסיד.
ילד, בחיי טעמתי הכול. זווית ההסתכלות שלנו שונה. אני לא מייחס תחושה לתוצאה אלא לדרך, להתמדה. אני לא סופר ניצחונות והפסדים ולא מביט לאחור. אני רק יודע להעריך את הדרך שבה הלכתי ואת האוויר שנשמתי. כן, בני, גם כשהיו מחיאות כפיים, וגם במקומות שבהם "נפגעתי" ונפצעתי, תמיד היה החיוך על פניי, כהודיה, מתוך שלמות, אהבה וקבלה מלאה.
אתה יודע, בני, אני מאמין בחלומות. אני מאמין שאדם חייב לחיות את חלומו. ומי שבחר לעשות חייב לדעת שלא תמיד תהיה הדרך שזורה בדובדבנים; יהיו בה גם קוצים. אבל אדם שמכבד את חלומו ואת דרכו אינו מתבשם מריח הדובדבנים ואינו כואב את שריטות הקוצים. הוא מקבל אותם באהבה וממשיך בדרכו להגשמת חלומו.
כך תמיד היית, אבא. כזה שרואה דברים קצת אחרת.
הריבית תרד. השאלה היא למה
כשכולם עוד דיברו על "נחיתה רכה", היינו מהראשונים לכתוב כאן שאנחנו בדרך להעלאות ריבית. היום אני רוצה להיות מהראשונים לכתוב את ההפך: הריבית תרד.
וחשוב לי לומר ביושר שזו תחזית נגד הזרם. ב-16 בספטמבר העלה הפדרל ריזרב את הריבית ב-0.25% לטווח של 3.75%–4.00%, לראשונה מאז 2023, ורוב חברי הוועדה צופים העלאה נוספת עד סוף השנה. תשואת האג"ח האמריקאית ל-10 שנים טיפסה בסוף ספטמבר מעל 5.2%, הרמה הגבוהה ביותר מאז 2007, ונפט מסוג ברנט נסחר סביב 107 דולר לחבית על רקע המלחמה עם איראן והשיבושים במצר הורמוז.
אבל הכיוון הוא רק חצי מהסיפור. החצי החשוב הוא הסיבה.
הכלכלן והמשקיע ג'ורג' גאמון (Rebel Capitalist) מציג טיעון שאני שותף לו: הזינוק בתשואת האג"ח האמריקאית ל-10 שנים פועל כמו מס עקיף נוסף על כולם – שכירים, עצמאים, מעסיקים וחברות. כשהשכר אינו מדביק את יוקר המחיה, והריבית הגבוהה והאנרגיה היקרה נוגסות בכל שקל ובכל דולר, הצרכן מתחיל לצמצם. הקמעונאים מרוויחים פחות, העסקים מפטרים, והביקוש נחלש עוד יותר. זו לולאה שמזינה את עצמה.
והלחץ לא נעצר אצל הצרכן. גל הריביות מביא לעלייה בחדלות הפירעון במשכנתאות ובאשראי הצרכני. הוא פוגע בבעלי בנייני מגורים להשכרה, שמימנו את עצמם בכסף זול ונאלצים עכשיו למכור בהפסד. והוא עלול לפוצץ את אחת הבועות השקטות של העשור: האשראי הפרטי.
בתוך 6 עד 12 חודשים המיתון יכריח את הריבית לרדת. לא מתוך בריאות כלכלית, אלא מתוך כאב.
ויש גם תרחיש אחר, ואני חייב לכם אותו: אם הנפט יישאר מעל 100 דולר לאורך זמן, עלול להגיע מיתון בלי הורדות ריבית – סטגפלציה בסגנון שנות ה-70, שבה הבנק המרכזי בוחר להילחם באינפלציה ולא להציל את הצמיחה. כרגע זה בדיוק מה שהפד מאותת. לכן התחזית שלי מותנית: ככל שמחירי האנרגיה יירגעו, כך יגדל הסיכוי שהמיתון יוביל להורדות ריבית; ככל שהנפט יישאר גבוה, כך הכאב עלול להגיע לפני ההקלה.
טובעים בחובות
הדוח האחרון של ה-IIF – המכון הבינלאומי לפיננסים, איגוד עולמי של כ-400 מוסדות פיננסיים (בנקים, חברות ביטוח ומנהלי נכסים) מיותר מ-60 מדינות – מלמד שהחוב העולמי עבר במחצית הראשונה של 2026 את רף 365 טריליון הדולר. הנתון כולל את החוב של ממשלות, חברות, משקי בית והמגזר הפיננסי יחד. רק בחצי השנה הראשונה הוא גדל ביותר מ-10 טריליון דולר.
אבל הנתון הזה הוא לא העיקר. העיקר הוא המחיר של החוב. בשנה שעברה שילמו המדינות המפותחות יותר מ-3.3 טריליון דולר ריבית על אג"ח ממשלתיות הנסחרות בשווקים הבינלאומיים. זה יותר ממה שהעולם כולו הוציא על בינה מלאכותית (2.6 טריליון), על ביטחון (3.1 טריליון) או על אנרגיה נקייה (2.3 טריליון). במילים פשוטות: הכסף שהולך לשרת את חובות העבר גדול מההשקעה בעתיד.
ה-IIF מצביע על ארבע מדינות – ארה"ב, יפן, צרפת ובריטניה – ואומר עליהן משהו שעד לא מזמן נאמר רק על מדינות מתעוררות במצוקת חוב, כמו ארגנטינה או טורקיה: גירעונות גדולים ומתמשכים והוצאות ריבית שעולות.
קרן המטבע הבינלאומית, בראשות קריסטלינה גאורגייבה, קוראת לממשלות לגלות אומץ ולצמצם גירעונות. גם ה-OECD, בדוח הביניים שלו מספטמבר 2026, קובע שעליית תשואות האג"ח מדגישה יותר מתמיד את הצורך לרסן את הוצאות הממשלה ולחזק את ההכנסות. אני כותב כבר עשרים שנה, ועוד לא ראיתי פוליטיקאי שקיצץ לפני בחירות. זה גם לא יקרה עכשיו: החשיבה הפוליטית קצרת טווח, וקיצוץ פירושו הפגנות וסיכון ממשי לא להיבחר שוב. כדי להוביל תהליכים חריגים כאלה צריך מנהיגות אמיצה.
מה זה אומר לנו כמשקיעים?
ראשית, הריבית הארוכה הגבוהה כנראה כאן כדי להישאר. גם אם המיתון יכריח את הבנקים המרכזיים להוריד את הריבית הקצרה, התשואות הארוכות עשויות להישאר גבוהות בגלל היקף החוב וההנפקות. מי שמתכנן פרישה על בסיס ההנחה שהריבית תחזור לאפס, מתכנן על עולם שנגמר.
שנית, אג"ח ארוכות אינן "בטוחות" במובן שחשבנו. כשהתשואות עולות, המחירים יורדים. מי שקרוב לפרישה צריך לבדוק כבר היום כמה סיכון ריבית יש במסלול שלו, ולא לגלות את זה בדוח השנתי.
שלישית, זהב. משבר אמון בחוב ממשלתי הוא הסביבה הטבעית שלו. אבל ביושר: ריבית ריאלית גבוהה היא רוח נגדית לזהב בטווח הקצר. הזהב הוא ביטוח, לא הימור, ומחזיקים אותו בהתאם.
ארצות הברית
מאחורי נתוני הצמיחה החיוביים של ארה"ב מסתתרת נורת אזהרה משמעותית. ב-18 באוגוסט 2026 חצה החוב הלאומי, לראשונה בהיסטוריה, את רף 40 טריליון הדולר. מתוכם כ-32 טריליון מוחזקים בידי הציבור, והחוב הכפיל את עצמו בתוך עשור. הגידול המהיר נובע מכך שהממשל האמריקאי מוציא בעקביות יותר משהוא גובה במסים: הגירעון בשנת הכספים 2026 מוערך בכ-2 טריליון דולר.
בעידן של ריבית גבוהה הבעיה מחריפה. הממשל נאלץ לשלם סכומי עתק רק כדי לכסות את הריבית על החוב הקיים: יותר מטריליון דולר בשנת הכספים 2026, יותר מכל תקציב הביטחון. בטווח הארוך, "בור התקציב" הזה עלול להשאיר את הריביות לצרכן גבוהות, לשחוק את אמון המשקיעים בעולם, ולחייב את הממשל הבא בצעדים כואבים של קיצוץ הוצאות או העלאת מסים.
עתיד הכלכלה האמריקאית נע על הציר שבין האפקט החיובי של מהפכת ה-AI, שדוחפת קדימה, לבין משקל החוב ומחירי האנרגיה שבצל הגיאופוליטיקה, שמושכים אחורה. רוב התחזיות צופות חוסן מסוים, אך הרגישות לזעזועים חיצוניים היא הגבוהה ביותר מזה עשור.
כלכלת אירופה
אירופה מציגה תמונה פיננסית שונה מאוד מזו של ארצות הברית. ארה"ב צומחת בקצב סביר אך סוחבת חוב עצום; אירופה מתמודדת עם צמיחה איטית, ועם חוב לאומי לא אחיד שמייצר מתחים בין המדינות החברות.
לפי נתוני Eurostat, החוב הממשלתי הממוצע בגוש האירו עמד בסוף הרבעון הראשון של 2026 על 88.9% מהתוצר – נמוך מזה של ארה"ב (כ-122%). אבל המלכוד האירופי הוא הפערים העצומים: גרמניה שומרת על יציבות (כ-64%), ואילו יוון (143.5%), איטליה (138.9%) וצרפת (117.6%) חורגות דרמטית. החוב הצרפתי והאיטלקי ממשיך לטפס, ואת יציבות הגוש כולו מאיימת בעיקר צרפת – הכלכלה השנייה בגודלה בגוש.
כלכלת אירופה צומחת כיום בקצב של כ-1% בשנה בלבד, והאינפלציה חזרה לטפס ל-3.2%, בעיקר בגלל זינוק של 14.3% במחירי האנרגיה. זו עדיין אינה סטגפלציה במובן המלא, אבל אירופה מתקרבת אליה, וניצבת בפני מלכוד משולש:
- הזעזוע הגיאופוליטי: העימותים במזרח התיכון והמלחמה באוקראינה הזניקו מחדש את מחירי האנרגיה, ומחירי הגז הטבעי באירופה הגיעו לשיאים. הממשלות נאלצות להסיט תקציבי ענק לביטחון, ובמקביל האנרגיה היקרה מייקרת את שרשראות האספקה ומעלה את האינפלציה. אם המצב לא ישתפר, אירופה עלולה להיכנס לחורף של משבר אנרגיה חריף.
- הזדקנות האוכלוסייה: לפי תחזית Eurostat העדכנית, אוכלוסיית בני 65 ומעלה צפויה להכפיל את עצמה ויותר עד 2100. נוצר מחסור בידיים עובדות, לצד זינוק בנטל הפנסיות והבריאות שמכביד מאוד על תקציבי המדינות.
- הגירה ושילוב בשוק העבודה: היבשת זקוקה למהגרים כדי למלא את החסר בשוק העבודה. אך שיעורי התעסוקה של חלק מקבוצות המהגרים, בעיקר פליטים ממדינות מחוץ לאיחוד, נמוכים מאלה של ילידי המקום, ותרומתם הפיסקלית תלויה מאוד בהצלחת השילוב. התוצאה היא חיכוך חברתי ועלייה בכוחן של מפלגות ימין, שמשנה את המפה הפוליטית ביבשת.
גוש מדינות ה-BRICS
הגוש כולל כיום את ברזיל, רוסיה, הודו, סין ודרום אפריקה, ואת המצטרפות החדשות: מצרים, אתיופיה, איראן, איחוד האמירויות ואינדונזיה. סעודיה רשומה במסמכי הארגון כחברה, אך מציגה את עצמה כ"מדינה מוזמנת". ה-BRICS מציג תמונת מצב הפוכה לזו של אירופה, ושואף להפוך למנוע צמיחה עולמי ולמרכז כוח פוליטי חלופי למערב.
- אנרגיה וסחר חלופי: יחד עם סעודיה, מדינות ה-BRICS מחזיקות בכ-41% מעתודות הנפט המוכחות בעולם ובכמחצית מעתודות הגז הטבעי. הגוש פועל ליצירת מערכות תשלום חלופיות, שעוקפות את הדולר ואת הסנקציות המערביות, וממצב את עצמו כמשקל נגד להגמוניה האמריקאית.
- דמוגרפיה – היתרון הצעיר: בניגוד לאירופה המזדקנת, הגוש מייצג כ-45% מאוכלוסיית העולם. מדינות מפתח כמו הודו נהנות מ"דיבידנד דמוגרפי": אוכלוסייה צעירה ועצומה שמגדילה את כוח העבודה. אבל גם כאן יש מלכוד: נטל הפנסיות בהודו נמוך בעיקר משום שרוב העובדים אינם מבוטחים כלל, וגם הודו מתחילה להזדקן.
- מתחים פנימיים: האתגר הגדול של הגוש אינו הגירה, אלא אינטרסים מנוגדים. הוא מורכב ממונרכיות ומשטר תיאוקרטי (סעודיה, האמירויות, איראן), ממשטרים אוטוריטריים (סין, רוסיה) ומדמוקרטיות (הודו, ברזיל, דרום אפריקה, אינדונזיה). סכסוכי גבול קשים (הודו–סין) ומתיחות חריפה בין איראן לשכנותיה במפרץ מקשים על גיבוש מדיניות אחידה.
[כאן ישולב גרף: רמות החוב במדינות BRICS מול המערב]
הגרף מראה שהחוב של רוב מדינות ה-BRICS נמוך מזה של המערב, עם חריג בולט: סין, שהחוב הממשלתי שלה כבר מתקרב לרמות מערביות. העלייה בחוב משמשת "דלק" לבניית כוחו של הגוש – אבל גם מכניסה אותו לאותה מלכודת שהמערב מכיר היטב.
זהב – המקלט העתיק
הבנקים המרכזיים בעולם מגדילים בהתמדה את אחזקות הזהב הפיזי, נכס המקלט העתיק ביותר. בשנים 2022–2024 הם רכשו יותר מ-1,000 טון בשנה, וברבעון השני של 2026 קנו 289 טון – שיא לרבעון שני. לפי ה-ECB, בסוף 2025 היווה הזהב כ-27% מהרזרבות הרשמיות בעולם, יותר מחלקן של האג"ח האמריקאיות (22%). חשוב לדייק: חלק ניכר מהשינוי נובע מזינוק מחיר הזהב, ולא רק מרכישות.
[כאן ישולב גרף: הרכב הרזרבות של הבנקים המרכזיים – דולר, יואן וזהב]
הגרף ממחיש שהעולם לא מחליף את הדולר במטבע הסיני: חלקו של היואן ברזרבות העולמיות עומד על כ-2% בלבד, וחלק הדולר יציב סביב 57%. במקום להחליף מטבע במטבע, הבנקים המרכזיים מגוונים לנכס שאינו התחייבות של אף ממשלה: זהב.
סין
המודל הכלכלי הישן של סין – כוח עבודה זול, ייצוא אינסופי למערב ובניית מגדלי נדל"ן – הגיע לקצו. סין נכנסת לעידן של צמיחה איטית (The New Normal), כשהיא לכודה בין הגבלות טכנולוגיות חריפות מצד המערב לבין משבר דמוגרפי פנימי, שיקשו עליה מאוד להפוך למעצמת העל הכלכלית הבלעדית של העולם.
סין סוגרת את פער החוב במהירות: לפי נתוני קרן המטבע הבינלאומית, החוב הממשלתי הכללי של סין זינק מ-69% מהתוצר ב-2020 ל-88% ב-2024, והתחזית ל-2026 היא כ-107%. לפי המדד המורחב של הקרן, שכולל את חובות גופי המימון של השלטון המקומי, החוב גבוה עוד יותר. הפער מול ארה"ב (כ-124% ב-2025) הצטמצם לפחות מ-20 נקודות אחוז.
[כאן ישולב גרף: חוב ממשלתי כאחוז מהתוצר – ארה"ב מול סין]
נקודת הזינוק המשותפת (2020): משבר הקורונה אילץ את שתי המעצמות להזרים כספי עתק לכלכלה, והחוב קפץ בחדות בשני הקווים.
המגמות מאז 2022: האינפלציה שחקה זמנית חלק מיחס החוב האמריקאי, אך מאז הוא חזר לטפס – מ-119% ב-2023 לכ-124% ב-2025 – וקרן המטבע צופה שיעבור 140% עד 2031. סין ממשיכה לטפס בקו תלול עוד יותר: בייג'ינג נאלצת לקחת עוד ועוד חובות כדי "להנשים" את הכלכלה ולמנוע את קריסת שוק הנדל"ן והבנקים המקומיים.
ישראל
הכלכלה הישראלית מציגה שני קטבים מנוגדים. מצד אחד, המשק מפגין חוסן מרשים בטווח הקצר: האינפלציה ירדה ל-1.5%, הנמוכה מאז 2021, בנק ישראל הוריד את הריבית שלוש פעמים ברציפות ל-3.25%, פרמיית הסיכון חזרה לרמתה שלפני 7 באוקטובר, ובנק ישראל צופה צמיחה של 4% השנה. מצד שני, הוצאות הביטחון הגבוהות מייצרות גירעון ומעלות את החוב – מ-60.5% מהתוצר בתחילת 2023 לכ-69% כיום – ומעיקות על התקציב האזרחי.
בטווח הארוך, האיום המרכזי הוא דמוגרפי ומבני. האוכלוסייה החרדית, כ-14% מהאוכלוסייה, צומחת בקצב של כ-4% בשנה ומכפילה את עצמה בתוך פחות מעשרים שנה. רק כ-54% מהגברים החרדים מועסקים, שיעור כמעט קפוא כבר עשור. לפי המכון הישראלי לדמוקרטיה, ללא שילוב חרדים בלימודי ליבה ובתעסוקה איכותית, המשק עלול להפסיד עד 2050 כ-10% מהתוצר – כ-160 מיליארד שקל בשנה – והנטל הכלכלי על מעמד הביניים יחמיר.
במקביל, משבר המשילות מחריף: המשק נשען על קבוצה מצומצמת של משלמי מסים, בזמן שהמוסדות הציבוריים נשחקים. כעת, לקראת הבחירות לכנסת ה-26 ב-27 באוקטובר, המערכת הפוליטית מגיעה לפרשת דרכים גורלית. לדעתי, תוצאות הבחירות יקבעו אם הממשלה הבאה תוביל רפורמות אמיצות לשינוי המסלול, או תמשיך במדיניות גירעונית שתסכן את עתיד המדינה.
לצד האתגרים, לישראל יש נקודת זינוק ייחודית. הרוח היזמית, החדשנות הטכנולוגית והחוסן החברתי שהוכח ברגעי משבר הם מנועי צמיחה נדירים. פתרונות מעשיים – כמו שילוב הדרגתי של אוכלוסיות חדשות בהייטק ובתעסוקה מתוך הבנה הדדית – יכולים להפוך את האיום הדמוגרפי להזדמנות כלכלית אדירה, ולייצר כאן צמיחה משותפת, יציבה ומשגשגת.
שוק המניות הישראלי – תחזית חיובית, בזהירות
אני נשאר אופטימי לגבי שוק המניות הישראלי. מדד ת"א-35 עלה ב-40.5% בשנה העברית החולפת, לעומת 16% ב-S&P 500. בנק ישראל נמצא במחזור של הורדות ריבית, כשהאינפלציה מתחת לאמצע היעד, והמשקיעים הזרים מגדילים את נוכחותם בבורסה – חלקם במסחר עלה לכ-31%. אבל צריך לומר גם את הצד השני: המדד נמצא כ-8% מתחת לשיא שקבע מוקדם יותר השנה, והבחירות, המלחמה מול איראן ותקציב הביטחון עלולים להביא לתנודתיות חדה בטווח הקצר.
רן חובב
מומחה למיסוי ולפרישה
"המקצוע שלי – הטוב בעולם."
היו אנשים טובים. המעשה מרחיק דאגה.
הנתונים נכונים למועד כתיבת המאמר. המידע כולל הערכות ואומדנים, שמטבע הדברים עשויים להתברר כחסרים או כבלתי מעודכנים. אין לראות באמור לעיל המלצה לביצוע פעולות ו/או ייעוץ; המידע המוצג הוא לידיעה בלבד, ואינו מהווה תחליף לייעוץ המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם. הכותב אינו אחראי לכל נזק, אובדן, הפסד או הוצאה מכל סוג שהוא, לרבות ישיר ו/או עקיף, שייגרמו למי שמסתמך על האמור במסמך זה, כולו או חלקו, ככל שייגרמו, ואינו מתחייב כי שימוש במידע הכלול במסמך זה יניב רווחים למי שעושה בו שימוש. כל העושה במידע הנ"ל שימוש כלשהו – עושה זאת על דעתו בלבד ועל אחריותו הבלעדית